לפני שלוש וחצי שנים התגשם לי חלום ורוד. תמיד רציתי בת וזכיתי בענבלי, אחרי שני בנים. חמודים אמנם, אבל לא אוהבים ורוד.
מאז שענבלי עמדה על דעתה היא מבחינה בכל דבר, בכל שינוי קטן. היא אומרת לי בגאווה “אנחנו דומות אימא” ואני מתענגת ואומרת לה “אבל את הרבה יותר יפה”, מה שנכון.
לק היה אחד הדברים שתמיד הקסימו אותה. בגן של שנה שעברה, כשעוד לא הייתה בת שנתיים, חברה שלה הייתה מגיעה לגן עם לק על הציפורניים. בכל יום צבע אחר. וענבלי השתגעה מקנאה.
הננסה הייתה צורחת לי מידי יום “אני מספיק גדולה ללק”. כל ילדה עם לק הייתה נבדקת ונשאלת לגילה. המסקנה הייתה תמיד “גם אני מספיק גדולה ללק”.
הציפורניים שלה כל כך עדינות ודקיקות. קצת פחדתי מההשפעה של החומרים הכימיים שבלק על הציפורניים שלה. אני דווקא מאוד אוהבת כל מה שקשור בורוד ובהתגנדרות של בנות, אבל לק לא הסתדר לי כל כך.
שנים שאני מורחת את ציפורני הרגליים שלי בלק אדום בוהק. זה מה שאני אוהבת. השנה ענבלי מאוד ביקשה שאחליף ללק ורוד… הכול הרבה יותר יפה בורוד בעיניה. לפני כמה שבועות, החלטתי לשמח אותה וקניתי לק ורוד וזוהר במיוחד. חזרתי הביתה, מרחתי אותו על הציפורניים והרגשתי חדשה ורעננה. קצת כמו בת שתיים עשרה… אבל מי סופר.
כשבאתי לקחת אותה מהגן, היא כל כך התרגשה, בקושי נשמה. היא אמרה לי “אמא זה נורא מביך אותי”… וחקרה בדיוק איפה קניתי את הלק החדש, אם היו עוד אפשרויות, וגם שאלה בקול חלש מתי היא סופסוף תוכל לשים לק.
הלק הורוד עשה לי חשק לורודים. אני מאוד אוהבת ורוד. הלוגו שלי ורוד, האתר שלי מלא בורוד והרבה לקוחות שמגיעות אלי, באות בגלל מהורוד הזה.
יום אחד, בשבוע שעבר, הרגשתי שהגיע הזמן. הילדה מאוד בוגרת… תיכף עולה לגן טרום טרום חובה. מן הסתם יהיו שם ילדות עם לק ואני לא רוצה שהיא תרגיש, חלילה, חריגה או פחות מתקדמת מהאחרות…
בבוקר של יום שלישי, פעמיים כי טוב, הודעתי לה שהיום הוא היום. היינו צריכות להעביר שעה בהמתנה לאחד הבנים. ולק היה הבילוי המושלם לזמן הזה. ענבלי שמה בשקית לק ורוד שהיא בחרה ו”מים” – מגן הקסם שאני מורחת על כדי שהלק יראה מבריק ויישמר. ויצאנו לדרך. כל מי שפגשנו זכה לשמוע על האוצר שבשקית שלה. הילדה הייתה בטוחה שמי ששומע מתעלף מהאוצר שבידיה. הרוב כמובן שיתפו פעולה והתעלפו בחן.
בילינו לנו שעה של זמן איכות אמא-בת. מרחנו לק, יבשנו אותו בנפנופים עליזים ועשינו המון פוווו על הציפורניים. כשסיימנו את הרגליים היא הושיטה את שתי ידיה השמנמנות ודרשה גם “ידיים”. מרחנו גם ידיים ובסוף “מים” והיינו ורדרדות ומטופחות למשעי.
מאז יום הלק ענבלי הפסיקה לעשות הצגות בוקר בכניסה לגן. עם לק, היא מרגישה מספיק בוגרת כדי להיכנס לבד. אני רק מציצה בסתר מהחלון כדי לראות שהיא הגיעה. ביום הראשון עם הלק הצצתי וראיתי אותה נכנסת, נעמדת בפוזה של דוגמנית ידיים ומצפה להתעלפויות. הגננת שקיבלה את פניה שיתפה פעולה בהתלהבות, האבא של החבר הטוב שלה הגיב בקצת פחות התלהבות…
כשבאתי לקחת אותה, שמעתי את חברתה הטובה נואמת לאימא שלה שהיא רוצה היום ללכת לענבלי כדי “שאימא של ענבלי תצבע גם אותי בלק”. לא יכולנו להיפגש ואימא שלה, שאין לה לק הייתה אובדת עצות. בחור שאנחנו גרות בו, לא מוכרים לק ולא התחשק לה לנסוע לשום מקום. כשיצאנו מהגן ענבלי הבהירה לי, שממילא לא הייתה נותנת לה מהלק שלנו… בנות… כתבתי כבר ששם החיבה של ענבלי הוא טובל’ה?
באותו יום ענבלי הסכימה לבקר את השכנות שלנו, בתנאי שנוריד את הלק בבית וניקח לק אחר כדי למרוח שם. הוזמנו כדי לחנוך את הבריכה המתנפחת החדשה של הבנות. בסופו של דבר האירוע הפך למסיבת לק מטורפת. שתי בנות שנתיים, ענבלי והגדולה בת החמש, הושיטו כל אחת בתורה את האצבעות הקטנטנות שלהן, ואנחנו האימהות מרחנו להן לק ורוד זוהר על הציפורניים. כל הארבע, כולל הקטנטנות דרשו לק גם על הרגליים. התאומות הקטנות בקושי מדברות.. אבל יודעות מה שהן רוצות לק.
לפני כמה ימים ענבלי חשבה קצת ואמרה לי, שמי שקטן יכול לגדול אבל מי שגדול לא יכול לקטון.
תובנה מרשימה לילדה בת שלוש וחצי.
היא גדלה כל כך מהר מול העיניים שלי. רן לעומתי ממש הזדעזע מהלק. הוא התלונן שפתאום היא כבר לא ראית כמו תינוקת.
אבל אני יודעת ששיגעונות לא נשארים לתמיד. גם לי היו ציפורנים ארוכות וורודות, ונעלי סירה לבנות ומכנסי ג’ינס ענקיים וזרוקים ושרוואלים ושיער אדום אש ומה לא. אנחנו, הבנות, אוהבות להתקשט, זה הכיף שלנו, אנחנו מחליפות ומגוונות. אחרת משעמם.
אני מסתכלת על הגמדה שלי עם הלק הורוד וחוששת בליבי מהשיגעון הבא שלה…