המון זמן לא כתבתי פוסט חדש. אני עסוקה מאוד בעבודה וגם כשיש לי פרויקטים מעניינים אני לא תמיד משתפת. אבל על הפרויקט הזה ממש מתחשק לי לכתוב.
לפני חודש בערך, פנתה אלי מרינה מנהלת המתנ”ס במעלות, היא סיפרה לי שהם מארגנים פסטיבל מקומי במעלות תרשיחא. הפרויקט צריך לצאת לפועל תוך מספר שבועות. היא שאלה אם אוכל להירתם ולמתג את הפסטיבל בזמן הקצר הזה. אני אוהבת אתגרים כאלה וגם דדליינים לחוצים. קבענו פגישת היכרות ויצאנו לדרך. בפגישה הראשונה פגשתי את מרינה וגדי שהציגו לי את רשימת השמות לאירוע שחשבו עליהם וסיפרו לי קצת על מעלות תרשיחא. אני מודה שאף פעם לא הייתי שם אבל משהו בתיאור של המרקם המיוחד של העיר, שילוב של אוכלוסיה מעורבת: יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים, חילונים, חרדים עולים חדשים ותושבים ותיקים – הקסים אותי. היה לי ברור שהאירוע צריך להיקרא “שכנים” בערבית ובעברית ולשמחתי כל הנוגעים בדבר הסכימו. פסטיבל שמורכב מאנשים שפותחים את בתיהם ומציגים את הכישרונות שלהם צריך שם פשוט ונקי שאומר הכל.
עיצבתי שלוש אפשרות למיתוג וזו האפשרות שנבחרה:
אחרי שהסתיים שלב המיתוג נכנסנו למרתון של עבודה.
הרבה פרסומים לכל המדיות האפשריות, שינויים של הרגע האחרון, תוספות קטנות ועדכונים של הרגע האחרון…
עיצבתי חוברת שמכילה את כל האירועים. כשעבדתי על החוברת נחשפתי לכל העושר של האירועים של הפסטיבל, מופעים, הקרנות סרטים, סדנאות , סיורים וגולת הכותרת: בתים פתוחים. כעשרים אנשים מהישוב שפתחו את בתיהם וסיפרו את הסיפור שלהם, אנשי דת, אמנים, מוזיקאים, אנשים שסיפור החיים שלהם מרתק ומיוחד. לצערי הרב לא הצלחנו להגיע לפסטיבל (עניינים של החיים) ולפגוש את האנשים האלה. במהלך כל הסופ”ש עקבתי אחרי דף הפייסבוק של מרינה שעדכנה בזמן אמת על כל האירועים וצרפה תמונות וסרטונים. היה מרגש לראות את התכנון הופך לאמיתי. את האנשים נהנים, שרים מקשיבים, מדליקים נרות ובעיקר נפגשים.
כל כך נהניתי לקחת חלק בפרויקט הזה וליצור תשתית שתוביל אנשים להכיר אחד את השני, לחוות חוויות וליהנות מהדברים הקטנים שנמצאים שם כל יום ממש לידם.
בדרך כלל הפוסטים שלי מלאים בציניות, הפעם לא… נעים לי לראות איך במקום אחד, קצת רחוק, במשך שלושה ימים, אנשים ששונים כל כך אחד מהשני, השאירו רגע בצד את השוני ואת המחלוקות והיו “שכנים”. משהו שאולי כדאי שכולנו נעשה מידי פעם.